ראיון עם אמןהסטוריבורד דורון מאיר

לכבוד יציאתו לקולנוע של הסרט "הפוני הקטן שלי", ולקראת פתיחת קורס סטוריבורד בדצמבר, ישבנו לשיחה עם דורון מאיר, מאמני הסטוריבורד המובילים בישראל.

דורון מאיר הוא אנימטור ואמן סטוריבורד, החי ועובד בשנים האחרונות בונקובר, קנדה. לאחרונה שימש כמנהל מחלקת סיפור (Head of Story) בסרט הקולנוע "הפוני הקטן שלי". לפני כן שימש כאמן סטוריבורד, כאנימטור וכבמאי-אנימציה בפרויקטים רבים, ביניהם הסרטים "החיים הסודיים של חיות המחמד", "המסע לכוכב המינימיקים", "אסטריקס והויקינגים", הסדרות "שון הכבשון" (של אולפני אארדמן) ו"לוני טונז" (של וורנר בראדרז) וסדרת משחקי המחשב "היטמן".

בקרוב יפתח ב-IAC לראשונה קורס אונליין בנושא סטוריבורד, בהנחיית דורון מאיר ובשיתוף בית הספר . הקורס עוסק בטכניקה של יצירת סטוריבורד, מהבחינה הרישומית והקולנועית, וכן בגישה לסוגים שונים של סצנות, כגון מרדפים, סצנות מונטאג', סצנות רגשיות ועוד. השיעורים מתקיימים אונליין, פעם בשבוע, החל מ-13/12/2017. לקראת פתיחת הקורס, ישבנו לשיחה עם דורון, שבה ניסינו להבין מה בדיוק הוא עושה.

• לפרטים על קורס סטוריבורד לחצו כאן.
• לדף של דורון מאיר לחצו כאן.

אז מה זה בעצם אומר להיות Story Artist?
להיות Story Artist פירושו לקחת את התסריט ולהציע תרגום ויזואלי. כלומר, לצייר שוטים, קומפוזיציות ואופציות למשחק (ACTING) שיספרו את הסיפור בשפה הקולנועית. אמני סטוריבורד עובדים בצמוד עם הבמאי ומנסים לעזור לו לממש ולעצב את הרעיונות שלו והחזון הקריאיטיבי שלו. התפקיד דורש קוקטייל מעניין של יכולות – יכולת ציור, הבנה קולנועית, תפיסה טובה של יסודות תסריטאות וסיפור. בנוסף נדרשת רמה סבירה של יכולות אנימציה, משום שהיום מצפים שהסטוריבורד הסופי יכיל הרבה אינפורמציה על המשחק והתנועה של הדמויות. אגב, בגלל שמדובר במין שילוב כזה של מיומנויות מתחומים שונים, די קשה למצוא סטוריבורדרים טובים (ופנויים), ולכן אם אתה טוב בזה תמיד תהיה לך עבודה.

ומה עושה Head of Story?
ברמה הבסיסית ביותר, Head of Story הוא פשוט ראש צוות הסטוריבורד.
ברמה המעשית, החלק החשוב ביותר של התפקיד הוא בדר"כ להיות "שר הסיפור" במממשלת הסרט. לבמאי יש הרבה דברים נוספים לעסוק בהם (עיצוב, בימוי קולות השחקנים, מוסיקה ועוד), וה-Head of Story נמצא שם כדי לדאוג בלעדית לצד הסיפורי של הסרט, כלומר לוודא שהמעבר מתסריט כתוב לסרט יעבור בצורה טובה, על כל המשתמע מכך. המהות המדוייקת של התפקיד תלויה בסופו של דבר באדם עצמו ובמערכת היחסים שלו עם הבמאי.

התחלת את הקריירה שלך בתור אנימטור וכיום אתה עוסק בעיקר בסטורי. למה בעצם?
מבחינתי זה כמעט המהלך הטבעי של הדברים… אתה מצייר כל מיני ציורים משעשעים ואז באישזהו שלב אתה מגלה שהם יכולים לזוז ושזה נקרא אנימציה, ואז אתה לומד על כל הדברים המגניבים שאפשר לעשות עם ציורים זזים; ואחרי כמה זמן אתה מגלה שהדמויות יכולות לא רק לזוז בצורה מגניבה, אלא גם לספר סיפור ולרגש או להצחיק קהל. עוברות עוד כמה שנים ואתה מגלה שחלק לא קטן מ"לספר סיפור" זה לא רק מה שהדמויות עושות אלא גם קומפוזיציה וקצב וקאטים… אז לאט לאט הפוקוס שלך עובר מהפרטים הקטנים ("איך מציירים יד לעזאזל?") לדברים שיותר ויותר קשורים ל"תמונה הגדולה", כשבסוף המסלול הזה יש Head of Story ואח"כ בימוי.

איך היית מאפיין את ההבדלים בין עבודה בפיצ'ר ישראלי לעבודה בפיצ'ר בחו"ל?
עבדתי בארץ על פיצ'רים עם הרבה תקציב וגם עם מעט מאוד תקציב. בעיני ההבדל העיקרי (ובעצם היחיד כמעט) בין עבודה בארץ לעבודה פה, הוא ביכולת לשכור גרעין קשה של כוח אדם איכותי ומנוסה. אנשים מכל העולם שמחים מאוד ומעוניינים להגיע לוונקובר, אבל ישראל פחות נמצאת על המפה שלהם; מה שאומר שהרבה פעמים בארץ אתה יוצא לדרך עם אנשים שנמצאים בתפקידי מפתח, אבל אף פעם לא באמת עבדו על פיצ'ר. צריך להבין שסרט אנימציה באורך מלא הוא פרוייקט מורכב מאוד עם המון חלקים נעים, ובנוסף יש בו רמת אי ודאות אדירה: מה שאתה לא יודע עולה בד"כ על מה שאתה יודע, לא רק בתחילת הדרך אלא אפילו שנה ושנתיים לתוך הפרוייקט. זה דבר שצריך לדעת לעבוד איתו, וזה דורש נסיון.

עבדת בישראל, בדנמרק ובקנדה. מה יש לך לומר על החיים בכל אחת מהמדינות?
"קנדה" זה מקום ממממשששש גדול , קשה להגיד משהו על "קנדה" כמקום (כדי לסבר את האוזן: המרחק בין ונקובר לטורונטו דומה למרחק בין ת"א וכלכותא בהודו).
ונקובר ודנמרק די דומות מהרבה בחינות, גם מזג אוויר (קר אבל לא בטירוף) וגם סוג האנשים (יפים אדיבים ונעימים). החיים פה זורמים לאט יותר מהארץ, גם במקום העבודה. אין את הטרפת התמידית של "לתפוס כמה שיותר ומהר כי אחרת מישהו יקח לך". כמו כל דבר, יש למטבע הזו שני צדדים: בדר"כ זה נעים שהכל מסודר ועל מי מנוחות, מצד שני בתור ישראלי אפשר ממש להתחרפן לפעמים מהנטיה "לעבוד לפי הספר" במקום לאלתר פתרון ולהמשיך קדימה.
בדנמרק התעשיה היתה בערך דומה בגודל לתעשייה הישראלית, אבל פה בוונקובר זה סיפור אחר. יש פה לא מעט סטודיואים שמעסיקים מאות אנשים (בסטודיו שעבדתי בו על "הפוני הקטן" עובדים כ-1000 אנשים, ויש להם הרבה פרוייקטים שרצים במקביל). יש תחושה לא-בלתי-נעימה של אופציות פתוחות ואפשרויות להתקדם. בעיקר חזקים פה בסדרות טלוויזיה אגב; אמנם יש בעיר פיצ'רים כל הזמן, אבל הרבה פחות. משחקי מחשב אין פה הרבה.

אתה עוסק המון במחקר והבנה של התהליך היצירתי. ספר לנו על זה. 
לפני 15 שנה בערך התחלתי להתעניין ברעיון של הבנת התהליך היצירתי כמיומנות בפני עצמה. חקרתי את הנושא במשך כמה שנים, והעקרונות שפיתחתי סייעו לי לאורך השנים לעבוד מהר יותר, ממוקד יותר, לצמצם הסתבכויות וטעויות, ובעיקר לקבל תחושה של שליטה בעבודה ובטחון שיצא טוב. בקליפת אגוז, הרעיון המנחה של גישת העבודה הוא:
א. לפרק את העבודה לשלבים ומוגדרים ולהיות מאוד מודע במה צריך להתרכז בכל שלב.
ב. לקבל את אי הודאות והטעויות כחלק בלתי נפרד (ואפילו מועיל – ואפילו כיפי!) של התהליך היצירתי, ולנהל את העבודה כך שהטעויות האלה יקרו כמה שיותר מהר וכמה שיותר בתחילת הדרך, בלי להגרר עמוק מדי לתוך שלב הביצוע.

בעבר פרסמתי ספר בעברית בנושא בשם "המכניקה של המוזה", שהפקתי והפצתי בעצמי, וגם הקמתי אתר אינטרנט בשם CreativityWise. כרגע אני בשלבי סיום של עבודה מול הוצאת ספרים אמריקאית, שתפרסם ותפיץ את הספר באנגלית.

איך הנושא הזה השפיע על העבודה שלך בפרויקטים האחרונים, בישראל ובחו"ל?
כשהתחלתי לביים ולנהל מחלקות (של אנימציה ואח"כ גם של סטוריבורד), השתמשתי באותם עקרונות כדי לעזור לצוותים שניהלתי לעבוד בצורה חכמה ורגועה יותר – גם בתוך פרוייקטים סופר-לחוצים. יש איזשהי תקופת התרגלות שלמדתי לצפות לה (אנשים לרוב מגיעים עם הרגלי עבודה אחרים לגמרי, שלא תמיד מועילים להם), אבל כשאנשים מתרגלים לגישה הדברים מתחילים לזרום יפה. הרבה אנשים אמרו לי – לפעמים שנים רבות אחרי סיום הפרוייקט – שהם עדיין משתמשים בשיטות העבודה שהם רכשו במהלכו.

לסיום – יש לך טיפים או עצות כלליות לאנשים מהמקצוע בתחילת דרכם?
לצאת מהקונכיה. להגיע לארועי תעשיה, ליצור קשרים עם כמה שיותר אנשים מסביב, והכי חשוב – להראות את העבודה שלכם: כמה שיותר, ולכמה שיותר אנשים. הרבה יוצרים מאוד ביקורתיים כלפי עצמם ומפחדים שהעולם יהיה ביקורתי כלפיהם באותה מידה. זה פחד שווא, והוא פוגע בנו מאוד. מי שמתחבא במגרה של עצמו תמיד יתקשה יותר; מי שמקפיד להיות בתודעה של התעשיה באופן קבוע ולקבל פידבק על מה שהוא עושה, בדרך כלל יתקדם ויצליח.